סארטר , כאמור , רואה את האדם כמקור העולם , וההומניזם שלו , שלפיו היקום הוא יקום אנושי שמכונן על ידי האדם , קשור בתפיסת האדם כסובייקט , כבסיס מכונן . אולם בשונה מנציגים מרכזיים אחרים של המטפיזיקה של הסובייקט , כגון דקארט , קאנט והוסרל , אצל סארטר קו המחשבה הרואה את האדם כסובייקט , מפותח לתפיסה של האינדיווידואל כחירות מוחלטת – חירות להגדיר בעצמו את זהותו , חירות מוסרית להגדיר בעצמו את ערכיו , חירות אמנותית ליצור בהתאם לכללים אסתטיים שהוא עצמו ממציא . מישל הר , במאמר שמטרתו לחדד היטב את ההבדלים בין סארטר להיידגר , קובע שבניגוד להיידגר , אשר ניסה לערער את יסודות המטפיזיקה המערבית , סארטר הוא " פייסני ושמרן" – נותר נאמן לעקרונות קארטזיאניים והגליאניים , 1 ומחשבתו נותרה לכודה בתוך המטפיזיקה של הסובייקט . כריסטינה הוולס דווקא מדגישה את הביקורת שהייתה לסארטר על התפיסה הקארטזיאנית של הסובייקט , 2 וטוענת שביקורת זו הטרימה את הביקורת הפוסט מודרנית על הסובייקט . בדברי שניהם יש גרעין של אמת . סארטר אכן מותח ביקורת על תפיסת הסובייקט של דקארט , קאנט והוסרל , כפי שטוענת הוולס , ואילו הר מתעלם מכך כמעט...
אל הספר