תהליכי פיקוח בקיבוץ החילוני והדתי

כפי שכבר טענו קודם , החברה הקיבוצית ראתה את עצמה שנים רבות פטורה מלעסוק בנושאים של עבריינות ואלימות . חיי השוויון והשותפות , האידיאולוגיה הקיבוצית ששמה במרכז את החברה ולא את הפרט , ההסתפקות במועט ודחיית הסיפוקים החומריים , לצד רמה גבוהה של סולידריות חברתית ופיקוח לא פורמאלי רב עוצמה , נתפסו כמעצבים קהילה , שאין בה כמעט ביטויים לפשיעה ואלימות . סיפוק צרכיה הבסיסיים של המשפחה , היעדר דאגה לפרנסה , השוויון המוצהר בין המינים ומעורבותו הנמרצת של הקיבוץ בחיי המשפחה בכלל ובגידול הילדים בפרט , תרמו גם הם לביסוס ההנחה כי במשפחה הקיבוצית כמעט שלא מתרחשות התנהגויות אלימות . הפיקוח החברתי בקיבוץ כפי שכבר תיארנו קודם בהרחבה , מתבסס על החפיפה הגדולה הקיימת בין תחומי החיים השונים בקיבוץ ועל ממשל עצמי , שבו אין משטרה או בתי משפט . ההתנהגות הנורמטיבית נגזרת ישירות ממידת המחויבות שחש החבר כלפי מוסדות הקיבוץ והחלטותיו ( רוזנר וכהן , . ( 1980 כאשר עצם פרסום המעשה אסור . ככל שהעיסוק במעשה היה פומבי יותר כך נחשבה הסנקציה לחמורה יותר וזכר המעשה העיב על יחסיו של החבר עם הקיבוץ לתקופות זמן ארוכות ביותר . ואולם...  אל הספר