התוויית מדיניות לגבי השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים והשלכות המצב החדש על היחסים עם מדינות ערב היו לסוגיה הפוליטית המרכזית בישראל של אחרי המלחמה . ממשלת ישראל הייתה מפוצלת בין שלוש גישות כלפי השטחים : החזרת כולם או רובם הגדול תמורת שלום מלא ( מפ"ם , ;( ע"ל התיישבות בכולם לקראת סיפוחם בעתיד ( מפד"ל , גח"ל עד פרישתו ;( המשך החזקת השטחים ללא סיפוח כפיקדון לקראת מו"מ עם מדינות ערב , אי חזרה לגבולות 67 והתיישבות באזורים ריקים מערבים ( מפלגת העבודה . ( בניגוד למה שהיה אחרי מבצע סיני , הפעם לא הופעלו לחצים אפקטיביים על ישראל לנסיגה מיידית . תקופת ההמתנה והמאמצים המדיניים שנעשו בה לשם מציאת פתרון בדרכי שלום העניקו לישראל אשראי מדיני ניכר , בעיקר מצד ארה"ב . את הקיפאון המדיני ניצלה ישראל לשם התבססות בחלק מהשטחים . עקב מצב זה והפיצול בממשלה , התהוותה בפועל מדיניות של "מחליטים שלא להחליט ; " לא לספח ולא להחזיר שטחים . למדיניות אי ההחלטה היה רק חריג אחד : החלטת הכנסת , מספר שבועות לאחר המלחמה , לספח לישראל את מורח ירושלים ושטחים שלידה כביטוי לקונסנזוס לאומי כמעט מלא אודות מעמדה של העיר כבירת ישראל ...
אל הספר