אחרי מבצע סיני ביקש בךגוריון לקשור קשרים מדיניים וצבאיים עם גרמניה המערבית . דיין ופרס היו שותפים למדיניותו וסייעו לו במימושה . בן גוריון סבר שהידוק הקשרים עם צרפת מותנה ביצירת קשר עם גרמניה , שהתבלטה כבר אז כגורם כלכלי , מדיני וצבאי ממדרגה ראשונה באירופה המערבית . גם גיוון מקורות הרכש עמד לנגד עיניו , שכן גרמניה החלה כבר אז בייצור מחודש של נשק ( בשיתוף עם מדינות מערביות אחרות . ( ארה"ב לא סיפקה נשק לישראל באותה תקופה , בעוד 25 ברה"מ סיפקה ביד רחבה נשק מודרני כבד לצבאות ערב . אחה"ע שללה בנחרצות כל קשר צבאי , מדיני ותרבותי עם גרמניה . בשנים 1957 ו 1959 גרמה אחה"ע לשני משברים ממשלתיים עקב התנגדות זו . להתנגדות אחה"ע היו שני מניעים : מוסרי ומדיני . אחה"ע שללה מכל וכל את קביעתו של בן גוריון , בתקופת הוויכוח על השילומים , שקיימת "גרמניה אחרת . " הם סברו שמוסדות המדינה והצבא בגרמניה לא טוהרו מנאצים וסכנת התחדשות הנאציזם לא עברה . לדברי בךאהרון : "מאחרי המסכה היונקרית של אדנאואר עולה הנאציזם מחדש . " לכן מוקדם עדיין להתפייס עם גרמניה ולתת לגיטימציה להשתלבותה מחדש במשפחת העמים באמצעות קשרים צ...
אל הספר