חוקרי קולנוע הניחו שיש מקום להקיש מתיאוריית שלב המראה של לקאן על תהליכי ההזדהות של הצופה בסרט . הנחה זו התבססה על דמיון המסומן הקולנועי הבדיוני למסומן הבבואתי של המראה , על דמיון מסוים בין מצבו הפיזי של התינוק בשלב המראה למצב הצופה בסרט , ועל ההנחה שמסמני הסרט ותנאי חווייתם מאפשרים רגרסיה או חזרה לשחזור מבנים נפשיים מוקדמים יותר בחייו של הצופה . כך , שרוי הצופה בסרט בחשכה ומפעיל בעיקר את חוש הראייה ביחס לדימויים המוקרנים , כפי שבשלב המראה חוש הראייה אצל התינוק הוא דומיננטי ; דימויי הסרט נעים בלא חפיפה ובלא קואורדינציה למצב הישיבה שלנו בסרט , בדומה לחוסר הקואורדינציה שחש התינוק אל מול בבואתו שבמראה ; והמסמן הדמיוני הקולנועי ה"משכי " חופף לסדר ההכרה הדמיוני שבמסגרתו מתפתחת תחושת הזהות תלוית הבבואה בשלב המראה הלקאני . אמנם הסרט אינו מראה , והצופה אינו תינוק , אלא אדם שזהותו מגובשת , אך מצב הרגרסיה הנפשית שהצופה מוכנס אליו בעת הצפייה בסרט , והעובדה שהסרט הוא השתקפות הדברים שעמדו מולו אי פעם , מספקים יסוד להניח שהצופה בסרט משחזר בדרך כלשהי את החוויות משלב המראה . עיקרה של החוויה הוא בתחושת ...
אל הספר