חוקרי קולנוע , בעיקר בשנות ה , 60 מצאו שיש מקום להקיש מחקר החלומות של פרויד אל עבר תהליכים נפשיים שעוברים על הצופה בסרט . הנחה זו התבססה על דמיון בין המסומן הקולנועי הבדיוני למסומני החלום , ועל הדמיון בין מצבו הפיזי של החולם למצב הצופה בסרט . מסמנים אלו ותנאי חווייתם מאפשרים רגרסיה , כפי שכינה זאת פרויד - חזרה לשחזור מבנים נפשיים מוקדמים ועמוקים יותר בחיי האדם . חזרה זו מתאפשרת הודות להתיחסות לבבואות המשלוח אותו במוחשיותן והודות להורדת חלק מהגנות הצנזורה . כך , בדומה לחלום , בעת הצפייה בסרט שרוי האדם בחשכה וחשוף רק לדימויים המוקרנים ; הוא אינו זז , בדומה לנטרול המוטורי בחלום ;" וחווה אירועים הנתפסים בעיניו כמוחשיים , אך אינם כאלו , ולכן אינם יכולים לפגוע בו פיזית . ההקבלה בין החולם והחלום לבין הצופה והסרט , הובילה לדיון בנוגע לדמיון שבין תפקוד הסרט ומאפייני המבע שלו לבין תפקוד החלום ודפוסיו . אמנם , הסרט אינו חלום והצופה אינו חולם , אך המצב הנפשי שמוכנס אליו הצופה בסרט אינו רחוק מזה של החולם , לפי חוקרים אלו . כמו החולם , הצופה מסיר הגנות , וכמו החולם הוא מתיר לעצמו להביא לידי ביטוי מ...
אל הספר