העיסוק בקשר שבין הקולנוע לתהליכים פסיכולוגיים מלווה את הדיון במדיום הקולנועי מראשיתו , ' ואולם רק בשנות ה 60 החלה להתפתה התייחסות מורכבת לתהליכים הנפשיים שחווה הצופה בסרט . אלטמן מייחס התפתחות זו בתיאוריה הקולנועית למעבר מרכז הכובד מעיסוק בקשר שבין הקולנוע למציאות ( ריאליזם ) או בקשר שבין הקולנוע לעצמו ( פורמליזם ) לעבר עיסוק בקשר שבין הקולנוע לצופה . בהתאמה , הוא מוצא שאת מטאפורות הקולנוע כחלון לעולם ( ריאליזם ) או כמסגרת המעצבת עולם ( פורמליזם ) החלו להחליף מטאפורות הקולנוע כחלום או קולנוע כמראה . שתי מטאפורות אלו התבססו על מה שמץ כינה , במעבר שלו ממחקר סמיולוגי לפסיכואנליטי , המסמן הדמיוני ( Imaginary Signifier ) של המדיום . נראה שדימויים מצולמים נעים ודרכי החיבור שלהם דומים במידה רבה , מבחינת הדרך שבה הם נתפסים , לדימויי החלום או המראה . בשלוש צורות הדמיה אלו מופיעות לפנינו או מוקרנות בתודעתנו השתקפויות או בבואות של דברים הנתפסים כמוחשיים , אך נעדרים ממשות פיזית . כמו כן , נראה שתנאי הצפייה בסרט - בישיבה באולם חשוך , המבודד את הצופה מן הסביבה ומנטרלו פיזית במידה רבה , כך שמרבית חו...
אל הספר