הוויכוח בין תומכי הריאליזם הסוציאליסטי שהתפתח בברית המועצות לבין מרקסיסטים במערב , חידד את הכרתם של המרקסיסטים המערביים בדבר הצורך לשמר את העמדה האוונגרדית בעיצוב הצורני של האמנות , למול הניסיונות ליצוב האמנות ולייצוג המציאות , כפי שנסתמנו בברית המועצות . עם זאת , שימרו המרקסיסטים במערב את ביקורתם כלפי אוונגרד אמנותי א פוליטי שלצדו תרבות פופולרית המשקפת מציאות אידיאולוגית קפיטליסטית . בד בבד הגיעו מרקסיסטים אלו להכרה שהדיון באמנות מחייב התייחסות למנגנונים פסיכולוגיים ואידיאולוגיים להבהרת הקיבעון התודעתי הבולם התפתחויות פרוגרסיביות ומגביל את יכולתה של החברה להתאים את עצמה לשינויים במבנה הבסיס , שינויים שעלולים לכן להיות מתועלים לכיוונים אנטי מהפכניים . שימת הדגש על מנגנוני העל כאוטונומיים במידה מסוימת ממבנה הבסיס , היא בבחינת שינוי בתפיסת היחס שבין מבנה בסיס למבנה על . שינוי זה מאפיין את הניאו מרקסיזם . חוקר התרבות וולטר בנימין , שהיה מקורב לחברי אסכולת פרנקפורט , ניסח עמדה זו בצורה יחודית . במאמרו "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני " פורס בנימין תזה מעניינת בדבר המגמות המסתמנות , להערכתו...
אל הספר