הדימיון בין ספרי היובל השונים נובע מאורח החיים הדומה בכל הקיבוצים , מן הרקע והתודעה האידיאולוגיים המשותפים , וממאפייני הזהות המשותפים של חברי הקיבוץ באשר הם . אחד ממאפיינים אלה היא הלשון הננקטת בספרי היובל , נושא הפרק הזה . הדוגמאות והעניינים שיובאו להלן לקוחים בעיקר מן הטקסטים שבאחריות הסמכות העורכת - כלומר , מפתיחות הספרים או סיומיהם , מכותרות הפרקים , מכתוביות התמונות וכן הלאה . לשון זו , כמו טקסטים רבים המשובצים בספרים , היא חגיגית במתכוון ויש בה ביטוי מילולי וחזותי למיתוסים ולסמלים שמהם בנוי 'נראטיב העל הציוני . ' היא לא אפיינה רק את ספרי היובל , אלא שלטה בכל במות התרבות הישראליות , בספרות היפה , בעיתונות , ביומני הקולנוע ובסרטי התעמולה באותה תקופה . אך בעוד הלשון הזאת נסוגה משדות התרבות הישראלית הכללית , היא ממשיכה להתקיים תוך כדי תמורה מסוימת , בחלק ניכר מפרסומי היובל . האמצעי השכיח ביותר להתאמת הלשון לתמורות האידיאולוגיות הוא השימוש בהומור או באירוניה עצמית , ולעתים במעין הצטדקות של עורכים , בדור מפוכח וציני המנסים ' בכל זאת' לומר משהו רגשי ונלהב . עם זאת , כמובן , אין לשון ספר...
אל הספר