השימוש במבני ויתור ( הן כמבנים תחביריים והן כמבני שיח ) הוא אחת הדרכים החשובות שבהן מוצגות טענות נגד , הן כאלה שנשמעו בפועל , הן כאלה שהכותב משער שתעלינה בעקבות קריאת הטקסט שלו והן כאלה שנראות כאילו הן מבטאות שיקול דעת פנימי והתלבטות בין החוקר לבין עצמו . לפיכך זהו אחד המרכיבים המייצגים את ההיבט הדיאלוגי של השיח , משום שיש בו ביטוי לדיאלוג עם בן שיח משוער אפשרי , בין אם נוכחותו מפורשת או סמויה . בקצה המפורש של הרצף נמצאים ציטוטים של טקסטים קודמים , המציינים במפורש את שמו של בן השיח ואת עמדתו המנוגדת . בקצה שכנגד מופיעות טענות כלליות שאינן מיוחסות במפורש לאיש אך הן מעלות באופן משתמע דעה מנוגדת או מסתייגת . נראה למשל את הדוגמה הזאת : ( 155 ) [ ל ] אמנם תהליך הבררה ללימודים מצמצם במידה מסוימת את טעות הדגימה בקרב המועמדים [ ... ] [ ג ] אך קבוצת הלומדים היא עדיין תוצר של הרכב אנושי מסוים של מועמדים , [ ... ] שמעבר לו אנו שואפים להכליל . ( 68 ) במקרה זה טענת הנגד איננה מיוחסת במפורש לאיש , אלא מוצגת באופן כללי כטענה שכל אחד מן הקוראים עשוי להעלות כנגד טענות המחברים . הדיאלוגיות אינה מחייבת א...
אל הספר