האדם מוצא את עצמו תמיד כבר בביתו , בין שהוא שוהה בו פיזית ובין שאינו שוהה בו פיזית . בפרקים הקודמים התוודענו אל ההיות בבית של בני התקופה , אל העיסוק הארכיטקטוני בסוגיה וכן אל בתיו הראשונים של האדם . אולם מה בנוגע לאלה שביתם חרב עליהם ? שלהי הרייך השני , המלחמה הגדולה , רפובליקת ויימאר — כל אלה היו תקופות של סער ופרץ . דקדנס , מודרניזציה מהירה ולא אחת אלימה , קריסת מערכות שלטון , מיליוני הרוגים , אינפלציה משתוללת , הקצנה פוליטית , אבטלה גואה ועוד . רבים מבני התקופה איבדו את בתיהם — מובטלים וחסרי כול שנזרקו לרחוב , חיילים שהושלכו אל שטחי ההפקר של המלחמה , פליטים שנסו על נפשם . נשאלת השאלה : היכן מצאו כל אלה את עצמם כבר בביתם ? פרק זה ייוחד לקורות הגג של אלה שאיבדו את ביתם . ביסודות הטוטליטריות ( 1951 ) כתבה חנה ארנדט : " הפגיעה הבסיסית בזכויות האדם באה לכלל ביטוי , קודם כול ויותר מכול , בשלילת מקום בעולם , מקום ההופך דעות למשמעותיות , ופעולות למשפיעות . " ארנדט , לשיטתה , צדקה . בהיותה פליטה של המשטר הנאצי חוותה על בשרה את הפגיעה הבסיסית ביותר בזכויות האדם . בהיותה פילוסופית פוליטית שכתב...
אל הספר