ב 1928 ראה אור ספרו של הארכיטקט פרידריך פאולזן הבית שלי — העולם שלי . בית , לפי פאולזן , אינו החלל המוגדר על פי קירותיו , אלא מקום של פתיחות . בית אינו ניצב מנגד לעולם , היינו אל מול כל מה שמעבר לארבעת קירותיו . בית הוא עולם . אל תובנה זו שלפיה בית הוא יותר מסך קירותיו , כך טוען פאולזן , הגיע כבר הפילוסוף הסיני לאו דזה , שקבע כי בית הוא החלל שבין הקירות שאי אפשר לתפוש ושאי אפשר לבטא בשפה . בפרק הקודם תיארתי את ההיות בבית של מקצת בני התקופה , היינו את היחס הסימביוטי בינם ובין בתיהם , יחס ההופך את הבית ליותר ממבנה בעל קירות . ביקשתי להראות שאי אפשר להפריד בין האדם ובין ביתו ושכל אחד מהם נושא בקרבו את האחר ; שביתו של אדם , בלשונו של פאולזן , הוא עולמו . ההיות בבית הוא אפוא אופן של היות בעולם שבו אדם מוצא את עצמו כבר בעולמו , לפני עצמו ובקרבת הדברים . הפרק הזה ייוחד לדיון הארכיטקטוני שהתקיים בשאלה מה הופך בית ל"בית , " מהם הגורמים למטמורפוזה של מבנה הבית לכדי היות בבית . משלהי המאה ה 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים התמודדו הגרמנים עם התופעה של " משבר הבית" או " משבר הדיור . " שורשיו ...
אל הספר