בפרקים הקודמים עסקנו בעיקר בתפיסות מובהקות של המוסיקה כאמצעי . הניגון , השיר והזמר היו בתקופות שונות לכלי שרת חשוב יותר או פחות בהשגת מטרות דתיות וספיריטואליות ( התאוריה המוסיקלית כשלב בהשתלמות המדעית , שירת הלויים , השגת הדבקות וכדומה . ( אולם הדיון לא יהיה שלם אם לא נתעכב גם על הגישות וההתפתחויות הרעיוניות שהניחו את היסודות לתפיסת המוסיקה כתחום בעל חשיבות עצמאית . גישות אלו התמקדו בתפיסת המוסיקה כייצוג וכדימוי . לגישות אלו שורשים קדומים , אך הן הגיעו לשיאים חדשים בהגות היהודית במאת השנים האחרונות . תפיסת המוסיקה כביטוי של חוויה אסתטית עצמאית מקורה בהתפתחות תרבותית מאוחרת יחסית , וכמעט שאין היא מופיעה במסורת המחשבה הדתית היהודית לפני העת החדשה . על כן בכוונתי להידרש בפרק זה בעיקר לגישה שלדידה המוסיקה איננה סיוע לסיפוק צרכים דתיים ממשיים , אלא היא מבטאת ומייצגת סדרים קוסמיים , אלוהיים ואנושיים . לפי גישה זו המוסיקה , ובמיוחד הממד התאורטי שלה , היא ייצוג של היקום ההרמוני ושל סדריו הטבעיים והאנושיים . אמנם עדיין יש היבט אינסטרומנטלי במובן זה שהמוסיקה " מגויסת , " במובן הסמלי , להבהרת חוק...
אל הספר