אחד הרעיונות המעצבים את רגש הנבראות או את תחושת אפסותו של האדם למול עליונותו של אלוהים הוא הרעיון שאלוהים שולט באדם ויודע אותו ידיעה מוחלטת ( אף טרם היוולדו . ( הרעיון הזה הוא רעיון מקראי . בשירת הקודש הספרדית הוא בא לידי ביטוי בעיקר בשירים אישיים , והוא נפוץ בסליחות ( האישיות . ( ברשויות האישיות הוא נדיר יחסית אך קיים ( וראו לעיל שירו של אבן גבירול , " שחר אבקשך . ( " להלן אבקש לבחון את ביטויו של הרעיון הזה במסגרות הסוגתיות השונות של הרשות האישית והסליחה . לידיעה המוחלטת של אלוהים את האדם ולשליטתו המלאה בו , כמוטיבים רעיוניים , יש שני פנים ניגודיים , המשלימים זה את זה . מצד אחד הרעיונות האלה מבטאים את עצמתו המוחלטת של אלוהים ביחס לאדם . מצד אחר , על דרך הניגוד , הם מבטאים את אפסותו המוחלטת של האדם למול האל . רעיון אפסות האדם ורעיון גדולתו של אלוהים עשויים להיתפס אפוא כשני צדדים של אותה אידאה . אך עם זאת יש גם הבדל חשוב ביניהם : הראשון ממוקד באדם , והשני ממוקד באלוהים . על רקע הבחנה זו אעיין בכמה רשויות אישיות לעומת סליחות , ואפתח ברשויות : . 1 רשויות . 1 אלהי , חקרתני ותדע מזמתי / ורע...
אל הספר