צביונה של המערכת הפוליטית הישראלית מאופיין על ידי רשות מבצעת ריכוזית ביותר וכנסת מפוצלת . קביעת המדיניות מופקדת רובה ככולה בידי ראש הממשלה ואילו הכנסת פועלת ומשפיעה על תוכני המדיניות באמצעות הפוליטיקה הקואליציונית . כוחן של המפלגות הגדולות ירד והמערכת המפלגתית הפכה לרב מוקדית . הפיצול מחריף את קשיי המשילות של הממשלה הקואליציונית " . הבחירות ב 1996 וב 1999 ושיטת הבחירה הישירה לראשות הממשלה הביאו לפיצול עמוק בכנסת ולהיעדרה של מפלגת ליבה . חמש עשרה מפלגות נבחרו לכנסת ב 1999 והמפלגות הקטנות הגבירו את יכולתן לזכות בנתחים שהיו בלתי פרופורציוניים לגודלן . מרבית האנרגיה והמשאבים הושקעו במילוי ההבטחות הקואליציוניות . המערכת הפוליטית הפכה מגזרית יותר , והמפלגות הפוליטיות הלכו והתמקדו בנושא מוגדר או במילוי תפקידיהן כנציגיהן של קבוצות אינטרס או של קבוצות בוחרים מוגדרות " . מסיבות אלה , נדחק הטיפול במגזר הערבי לשוליים , מה גם שהמפלגות הערביות מעולם לא היו שותפות למשחק הפוליטי ולא נלקחו בחשבון קואליציוני . ההחלטות שנתקבלו במהלך השנים במליאת הממשלה היו בעיקרן מנהליות , נשאו אופי אינסטרומנטלי ונגעו...
אל הספר