בישראל פזורים יישובים ערביים גם באזורים מרוחקים יחסית ממרכזי האוכלוסייה הערבית . ביניהם ניתן לציין בפרוזדור ירושלים : אבו גוש , בית נקופה , בית צפאפה , עין ראפה , בגליל העליון : טובא זנגריה , גוש חלב , מעיליא , ריחניה , במישור החוף : גיסר אל זרקא , פרידיס . יישובים אלה אינם חלק מרצף טריטוריאלי שאופייני לאזורי ההתיישבות הערבית המובהקים כמו המשולש , הגליל המערבי וגוש שגב בגליל . יישובים שנמצאים מחוץ לאזורי המגורים הגיאוגרפים של הערבים בישראל זכו , בדרך כלל , להתעניינות פחותה מצד הממסד , ועל כן תחושת הקיפוח בהם הייתה גבוהה יותר . ההנחה הייתה , כי הרגשת קיפוח זו יכולה להיות מתורגמת להצבעת מחאה נגד הממסד הישראלי . הנחה אחרת היא , כי יישובים כאלה , המרוחקים ממרכזי הפעילות הפוליטית הערבית , הושפעו פחות מהמגמות הלאומיות שאפיינו את רוב היישובים במגזר הערבי , משום שריחוקם מגביר את תלותם בחברה היהודית ולכן סביר שהצבעתם תהיה מתונה יותר . על מנת לבדוק איזו משתי הנחות אלה מתממשת במציאות נבחן אופן ההצבעה לכנסת בארבעה יישובים מרוחקים מריכוזי האוכלוסייה הערביים בשתי מערכות בחירות לכנסת , כנסת אחת עשרה ...
אל הספר