כפי שכבר נאמר , תחושות האיבה והניכור כלפי המדינה החדשה שנוסדה בשנת 1948 בעקבות תבוסת הערבים לא גרמו להתלכדות האוכלוסייה הערבית וגם לא זכו לביטוי פוליטי בקלפי . ניתוח הצבעתם של האזרחים הערבים במערכות הבחירות לכנסת מאז 1949 אף מעלה כי מפלגות ציוניות שייצגו גוונים רבים בקשת הפוליטית הישראלית זכו תמיד בחלק מקולות האזרחים הערבים . המפלגות הערביות , בעיקר " המפלגה הערבית הדמוקרטית" ( מד"ע ) והמפלגה הקומוניסטית ( מק / י" רק / ח" חד , ( ש" חיפשו , לפחות עד הכנסת השלוש עשרה , דרך להגיע אל מרכז המפה הפוליטית ולהשתלב בקואליציה הממשלתית . מד"ע אף ביטאה רצון זה במפורש . אולם , המפלגות הערביות לא הצליחו מעולם לגרוף אליהן את כל הקולות הערבים . תחושות הניכור והתסכול ששררו בקרב ציבור הערבים אזרחי ישראל זכו לביטוי רק מבחירות 1996 ואילך . הבחירה הישירה לראשות הממשלה תרמה לביסוסה של מגמה זו בכך שהביאה לירידה דרסטית בהצבעה למפלגות הציוניות ולהקמתן של מפלגות ערביות חדשות . לנוכח התפקיד המרכזי שהמפלגות הערביות החלו למלא בזירה הפוליטית , מסתמן תהליך מקביל של שקיעת המפלגות הציוניות , ובעיקר מפלגת העבודה , בקרב...
אל הספר