חוקריה של הציונות מאוחדים בדעתם כי רוב אבותיה של התנועה לא הקדישו מחשבה רבה לשאלה כיצד תתנהל מדינה יהודית שבתוכה שוכן מיעוט ערבי , 1 ובוודאי שלא הגו תוכנית שתעניק מענה לסיטואציה מסוג זה . על כן , משקמה מדינת ישראל , נאלצו ראשיה לפתור את הבעיה בדרכי אלתור שונות . דוד בן גוריון נטה לקבוע את מדיניותו כלפי המיעוטים בכוחות עצמו , ולכל היותר הסתייע בכמה ממקורביו . לכאורה , אימץ נוסחה של "כפל מטרות" — שוויון וביטחון , אשר ביטאה צרכים ביטחוניים , אינטרסים כלכליים ושיקולים פוליטיים מוגדרים ובפועל גרמה לכך שמדיניות הממשלה כלפי המיעוטים נעה בין שילובם במדינה החדשה לבין בידודם , וזאת במטרה לשאוף לשוויון בין יהודים לערבים יחד עם השגת ביטחון לאוכלוסייה . מפעם לפעם שינתה המדיניות את כיוונה , אות למאבק פנימי בין "יד רכה" ל"יד חזקה , " שביטא את הרצון להעניק למיעוטים שוויון זכויות וחובות מחד גיסא , וההכרח לדאוג לענייני הביטחון מאידך גיסא . מפא '' י , שהייתה המפלגה הדומיננטית במערכת הפוליטית הישראלית הצעירה , הכתיבה את הטון בכל הקשור למדיניות הביטחון ומכאן גם ליחס כלפי האוכלוסייה הערבית . היא הכריעה בעד ...
אל הספר