ניצולן של צורות הפועל המלעיליות לצרכים פרוזודיים מתבסס על מסורת רבת שנים בשירה העברית . הנורמה לחרוז חריזה נקבית בלבד שלטה בשירת איטליה , ובעקבותיה בשירת ההשכלה ובשירת חיבת ציון . בשל נורמה זו נזקקו הכותבים בתקופות הללו בהרחבה לקטגוריות המלעיליות שבשפה , והשימוש הנרחב שעשו בצורות ההפסק ובצורות המוארכות היה רק אחד הגילויים לתופעה כוללת זו . בתקופת התחייה השתנו נורמות החריזה , ומעמדו של החרוז הזכרי ( המלרעי ) הושווה למעמדו של החרוז הנקבי ( המלעילי . ( צורות ההפסק והצורות המוארכות כבר לא היו דרושות במידה רבה כל כך בחריזה , ועם השנים הלכה תפוצתן והצטמצמה . בשירה בת זמנו של הזמר , ובייחוד ברבע השני של המאה העשרים , כבר לא יכלו אילוצים מבניים של משקל וחריזה למצוא את פתרונם באמצעי לשוני שחוק זה , והכותבים אימצו מגוון של פתרונות חדשניים בתחום החריזה , ובהם החרוז הבלתי מדויק , החרוז המורכב והשתתת החריזה על קטגוריות שוליות באוצר המילים , כמו המילים הלועזיות , השמות הפרטיים והנאו 27 26 לוגיזמים . פתרונות חדשניים אלה כמעט אינם נקרים בזמר , ואילו הפתרונות המסורתיים והשחוקים המשיכו להיות בו לגיטימי...
אל הספר