גם בטרם נפוצה הגישה הגנטית-טבעית לרכישת לשון-האם בילדות , היה מקובל על המחנכים שהתנסויות ואינטראקציה לשונית עם הסביבה , הם התנאי החיוני ביותר להתפתחות הלשון אצל הפרט . עם התקבלותו של דרישות גבוהות ומסועפות יותר לפיתוח הלשוני , מתרחב תנאי זה על כל סוגי הפעילות הלשונית . הוא הדין גם בטווח תקופת הלמידה : לא עוד גן-הילרים וכיתות היסוד בלבד , אלא לכל אורך חברותו וחינוכו של הפרט . מקובלת ההשקפה , כי הפעילות והיצירה הלשוניות הן בעצם האמצעי העיקרי לפיתוח הלשון בכל הכיוונים . בשלבים הראשונים , תפקידה של ההוראה המכוונת הוא לספק כל הזמן הזדמנויות ומניעים חיוביים לפעילות הלשונית , כרי לזרז ולקדם פיתוחן של היכולות הלשוגיות . אף על פי שיש להניח , כי יכולות יסודיות אלו תירכשנה לילד מעצמן במוקדם או במאוחר , הרי יש חשיבות חינוכית הן לפרט והן לכלל , שהן לא תפגרנה אחרי האפשרויות וההשגים החינוכיים הכלליים , שהם מצידם תלויים ביכולת הלשונית ; ועל כל פנים , יצירת אותם תנאים של גירוי והזדמנות , היא בוודאי תפקידו של החינוך המאורגן . יש מקום להתעכב כאן על גישה מהפפנית בעניין שגיאות בדיבורם של הילדים , שהיא פרי ...
אל הספר