כל הנאמר בפרק הקודם איננו מבטל את העובדה כי הלשון היא תופעה של חברת בני-אדם ולא של הפרט הבודד . אפילו יש תפקודי לשון שהם אינדיבידואליים ופנימיים , מקורה ומהותה הם קודם-כול תקשורתיים ביו משדר וקולט . אלמלי היו כאלה , לא יכלו לתפקד גם בחשיבה . לפיכך חייבת מערכת הלסרך להיות עניין שבהסכם בין הרבים . התפתחות ה 3 אר 7 ל והניצוע האישייס טל כל פרט נעשית כל הזמן תוך מגע והתאמה עם הביצועים של האחרים . אמנם נכון הדבר שביצועו האישי של כל פרט איננו זהה בכול לזה של האחרים , אך אותן התכונות של הבי 7 * ע האישי המקנות לו את ערכו התקשורתי מוכרחות לחפוף את המערכת . הדברים הם מוחשיים למדיי : דיבור של אדם הוא תופעה אקוסטית , וגם חברתית וביו-אישית . התופעה היא מורכבת מאוד בשני המישורים האלה . חלק גדול מאפיוניה הוא אינדיבידואלי וחד-פעמי לגמרי ; אפיונים אחרים , מקיפים יותר , קובעים את המתאר הכללי של האירועים האקוסטים והבין-אישיים האלה . האחרונים בלבד מוכרחים להיות מותאמים לתכנית משותפת לכל חברי אותה קהילת-הלשון , ובקווים כלליים עוד יותר - לכל בני האדם . אותם מתאר משותף ותכנית כללית , הם שכינינו בראשית הפרק הק...
אל הספר