יש להבדיל בין ניסיון התאבדות לבין אובדנות המסתיימת במוות . כמו כן , בנושא האובדנות יש לשים לב לגיל שבו מתרחש האירוע . בשני המקרים , הפסיכיאטר עומד מול האתגר שכל רופא עומד בפניו – התמודדות עם המוות , כאילו איכות אבחונו וטיפולו יצילו את חיי המטופל או לא יצילו אותם . על-ידי קריאת התגר הגלומה בהתנהגותו , המטופל כאילו מעביר את האחריות לחייו , ועל הרופא יהיה להחליט אם להרים את הכפפה . הדיבור על נושא המוות יכול לעזור למטופל להביע את חרדותיו או את כוונותיו בנושא זה ולהפסיק לפחד מלהתייחס לנושא . הדיבור על חרדות ודמיונות אלו מעולם לא גרם לאדם להתאבד ; ההיפך הוא הנכון – עצם העובדה שהרופא מתייחס בצורה קלינית נכונה להרגשות , לנטיות ולמחשבות אובדניות מאפשרת למטופל לשתף מישהו בהתלבטויותיו , לעתים לראשונה בחייו . לעתים הדיבור על כך מאפשר לו אף להיווכח , שהוא אינו היחידי הפוחד או רוצה למות . על הרופא להפנים את נושא המוות כחלק מהחיים . אנו לומדים זאת בגיל ההתבגרות , הגיל שבו המתבגר קולט לראשונה שהוא עצמו ימות יום אחד . רק אז מקבלים החיים משמעות . מכאן שבמהלך כל בדיקה פסיכיאטרית נושא המוות אמור לעלות על-...
אל הספר