חולים הסובלים מהפרעות בשליטה באימפולסים , מגיעים בדרך-כלל לבדיקה פסיכיאטרית רק לאחר שהסתבכו עם החוק . בית-המשפט מפנה את החולה לשם קבלת חוות-דעת פסיכיאטרית עקב ההתרשמות , שהמעשה העברייני אינו נובע ממניעים פליליים , אלא מסיבות נפשיות לא מודעות ומתוך דחף שאינו בר-כיבוש . קיימת , אמנם , הגנה משפטית הפוטרת את החולה בנפשו מאחריות פלילית , אם הפעולה העבריינית נעשתה בהשפעת “ דחף שאינו בר-כיבוש . ” ואולם , למרות הדמיון בין ניסוח הגנה משפטית זו לאבחנה של “ הפרעות בשליטה באימפולס , ” אין דמיון כלל ועיקר בין המונח המשפטי לזה הפסיכיאטרי . אבני הבוחן המשפטיות הנדרשות בארצנו כדי לשחרר אדם מאחריות פלילית בטענת קיומו של “ דחף שאינו בר-כיבוש” מתבססות על פסיקה של השופט אגרנט , כדלהלן : א . קיום דחף פתולוגי בעצמה כזו , שהוא אינו בר-כיבוש , במובן זה שגם אם יעמוד שוטר ליד מרפקו של הנאשם , הוא לא יוכל לבלום את המעשה . ב . הדחף פעל בעת ביצוע המעשה הנידון , והוא גרם להחלשה ניכרת של כוח הרצון למנוע את ביצוע המעשה הנידון . ג . המעשה הנידון בוצע בשל אותו דחף , ולא ממניע מגמתי וללא כוונה עבריינית תועלתית . ד . מקו...
אל הספר