בתורת הנפש עסקו פילוסופים ותיאולוגים מאז ומעולם . גדולי הפילוסופים היוונים אפלטון ואריסטו , תלמידו , נחלקו ביחסם לשאלת גוף ונפש : אפלטון היה דואליסט . לדידו , הנפש היא משהו שונה לגמרי מהגוף , ולכן הנפש יכולה להתקיים בלי תלות בגוף , גם לאחר מות הגוף , יהא אשר יהיה הפירוש שניתן להישארות זו . אריסטו מכניס את יחסי גוף-נפש למסגרת הכללית של תורתו על צורה וחומר : על פי הגדרתו , הנפש היא צורת הגוף , והישארות הנפש אינה בגדר האפשר . למרות זאת , בסופו של דבר מקבל אריסטו את הישארות הנפש , שכן לדבריו , ישנו בנפש חלק שהוא מכנה השכל , הפועל או המופעל , שקיים בנפרד מהגוף . אלא שמשום היותו צורה טהורה אין בשכל המפעיל שום יסוד אישי , המשמר את נפש הפרט ( שקולניקוב ווינרב , , 1998 עמ' . ( 110 מלחמת העולם השנייה על זוועותיה האנושיות עוררה אצל פסיכולוגים , פסיכיאטרים ופילוסופים רבים צורך להעמיק בהבנת מקורות הרוע האנושי מחד גיסא , וצפונות התמודדותם של בני אנוש עם הסבל מאידך גיסא . ויקטור פראנקל התמודד עם הרוע הזה בדרכו שלו : בספרו " : האדם מחפש משמעות" ( 1981 ) הוא מעלה את ממד הרוח , נוסף על ממד הגוף והנפש . ...
אל הספר