בראשית המאה 19-ה החלו להתפתח גישות חדשות בכל הנוגע לסיבות לעבריינות . את הגישה הביולוגית הוביל צ'זארה לומברוזו . לומברוזו דחה את ההנחה העומדת ביסוד הקרימינולוגיה הקלסית של ימיו , שלפיה הפשע הוא נטייה המצויה בטבע האדם . במקומה הגה תיאוריה מורכבת , השואבת אלמנטים מהפיזיונומיה , האאוגניקה , הפסיכיאטריה והדרוויניזם החברתי . התיאוריה של לומברוזו ( השייכת כיום לתחום הקרימינולוגיה האנתרופולוגית ) טוענת כי הנטייה לפשע היא מורשת , וכי מי ש"נולד פושע" ניתן לזיהוי על-ידי מאפיינים חיצוניים . הזרם הפוזיטיביסטי בגישה זו חיפש גורם לכל תופעה ; לומברוזו ותלמידיו מצאו קשר בין חריגות בתאי המוח ובין התנהגות עבריינית . לומברוזו , ששירת כרופא צבאי בכלא , ביצע ניתוחים שלאחר המוות בגופם ובמוחותיהם של אסירים שנפטרו . אצל אחד העבריינים גילה שינויים במבנה הגולגולת : אזור במוח שבדרך כלל מפותח אצל יונקים מפותחים , לא היה מפותח אצלו ; לעומת זאת הייתה הקבלה לאזור המפותח אצל היונקים הנחותים . מכך הוא הסיק כי הנטייה לפשע היא אטביסטית . את תורתו הוא פרסם לראשונה בשנת 1876 ( ראו מהדורה חמישית בשפה האיטלקית של הספר : . (...
אל הספר