הוגים אסלאמיסטים והוגים ליברלים זיהו משנות העשרים של המאה העשרים ועד ל"אביב הערבי" את התנועה הציונית ואת ישראל כאויבות , או למצער ביריבות - אך גם כמורות דרך , כדוגמאות שיש ללמוד מהן . בכפילות דמותו של המפעל הציוני אין סתירה פנימית ; היא משקפת את היחס האמביוולנטי ל"אחר המערבי" כפי שהתפתח בשתי אידיאולוגיות מרכזיות בעולם הערבי . בעיניים אםלאמיסטיות נתפס המפעל הציוני מראשיתו כעוול וכעיוות היסטורי , שסילוקו מהמזרח התיכון מתחייב על פי עיקרי האמונה . אסלאמיסטים שללו באופן עקבי הכרה בישראל או שלום עמה , והביעו עמדה נחרצת ובלתי מתפשרת בדבר כוונתם להניח את התנאים להכחדתה של ריבונות יהודית על רגב כלשהו מאדמות פלסטין . עם זאת , הם גם פיתחו שורה של הצדקות תיאולוגיות והלכתיות המצדיקות פשרה זמנית עם מדינת היהודים , ובלבד שתודגש זמניותה . ההתנגדות וההשלמה האסלאמיסטיים ביחס לישראל התעצבו לא רק ביחס לעקרונות היסוד האידיאולוגיים אלא גם בהתאם לצרכים פוליטיים . קיומה של ישראל , הצלחתה להביס את צבאות ערב בשדה הקרב , וכישלונותיה היחסיים בעימותים עם תנועות אסלאמיסטיות , שימשו כלי ניגוח מרכזי בתעמולה אסלאמיסטי...
אל הספר