סימני דרך - תש-ט"תש ( 1 960-1949 ) ך" עם תום הקרבות של מלחמת העצמאות שבו מפוני דגניה הביתה . הילדים והמטפלות . דגניה עמדה בפני האתגר של שיקום הפצע שנפער . התגלה החורבן הפיסי . זיכרון האפשרות לאבד את הבית ולהפוך לפליטים חילחל למעמקים . האבל על מותם של בנים וחברים והעמידה מול משפחות הנפגעים , כאבו מאוד . דגניה הוציאה ספר "בסער ביום סופה" לזכר הימים הקשים של המלחמה ובו ביטאה בכנות את שמחת הקמת המדינה אך גם את כאב המחירים הכבדים . הקבוצה הייתה צריכה לעמוד באתגר הערבות ההדדית מבחינה כלכלית . אי אפשר היה שלא לחוש כי נטל האבל לא שווה : השכול והאלמנות היוו אתגר קשה . דגניה החלה להשתקם , גם מבחינת הבנייה , גם מבחינת החברה . הוותיקים ביקשו להחזיר את דגניה לקו המתמשך שנבנה בימי השלום , לשקם את המשפחות הפגועות , את הבתים , לסלול מדרכות חדשות , לשקם את החקלאות שנפגעה . דגניה קלטה אנשים חדשים וחלק מהאנשים , ובהם בני דגניה , עזבו , מי ללימודים , מי לפעילות צבאית ופוליטית . המלחמה העלתה דור חדש , שלא קיבל את המסר של הוותיקים כפשוטו . למרות הערכתם העמוקה לוותיקים הם לא היו כבר רק בנים , תלמידים או יורש...
אל הספר