שיטת האבראקן מגלמת בתוכה עוד תכונות שעמדנו עליהן , ושאינן נפוצות באדריכלות המודרנית : היא משמשת דוגמה לתכנון ועיצוב וירטואלי ולא ספציפי . שכן לא מתכנן הערים ואף לא האדריכל של בניין התשתית המשותף , אינם יודעים בדיוק מה יהיו הרכבו ומראהו של הבניין כשיושלם . הם יודעים פחות או יותר מהו כושר ההשתנות וההתאמה לצרכים חדשים שיידרשו בעתיד . הם קובעים מראש את הסייגים ואת הכללים לשינויים אלה . הם מתכננים לאפשרויות שהן צפויות בקוויהן הכלליים והעקרוניים . הנהגתה של שיטה מסוג זה יכולה להיעשות בהדרגה , מתוך ניסוי וטעיה , וביוזמת גורמים פרטיים . אך הצלחתה תלויה בתיאום שיושג בין התעשיות , בסטנדרטים שייקבעו על ידי הרשויות , בחוקי הבניה שיחוקקו עבורה ובמשמעת הטכנית והארגונית של המתכננים והמבצעים . מובן מאליו שתכנון כולל כזה הינו תפקיד טיפוסי למוסד ממשלתי או עירוני בעל סמכויות , המאויש באנשי מקצוע בעלי רמה . עם כל מעלותיה אין בשיטת האבראקן משום פתרון מושלם . היא טעונה שיפורים ועיבודים , ולא כאן המקום לדון במגרעותיה בפרוטרוט . היא גם אינה השיטה היחידה האפשרית . אך כל שיטה המכוונת ליצור רב גוניות קוהרנטית ול...
אל הספר