למען האמת , לאמנות הישראלית לא היה מעולם נוח עם הגבורה כאשר זו אמרה עזוז . המיתוס הרומנטי של הגיבור ה"נפוליאוני" ושאר פרשים ( את הגיבוי הפילוסופי שלו תמצאו במאה התשע עשרה בספרים של תומס קרלייל ופרידריך ניטשה , ( תורגם אצלנו לגבורה מסוג אחר - להקרבה העצמית המתיימרת של האמן האידיאליסטן . ראו את ראובן רובין של ימי צ'רנוביץ ( 1922-1918 ) מתרגם במוצהר את אידיאל הגבורה של קרלייל לשליחות אמנותית משיחית בנוסח ישו . נכון , היה האריה ששאג בתל חי את שאגת העוז של גור אריה יהודה , והיו האנדרטאות של לוחמי תש"ח הגיבורים ( לעתים עוצבו דני ואורי של ' 48 כמו היו דויד של מיכלאנג'לו , לא פחות ;( ואף קדמו להם חלוצים מונומנטליים , עוקרי הרים ובני אלים ; וכן אין לשכוח את "נמרוד" ( דנציגר , - ( 1939 גיבור ציד שרירי העשוי ללא חת . ברם , המפשפשים יודעים אחרת : הם יודעים שציורי החלוצים הנפילים הוצנעו במסתרים למשך עשרות שנים בידי יוצריהם , אשר כמו חשו נבוכים בתפקיד התועמלנים ; ה"כנענים" מהחוג הנמרודי הגשימו את עצמם בחוויית "הלם גיבורים על פי אבדן , " כלשונו של רטוש ; ואילו דור תש"ח נטה פחות אל הגבורה ויותר אל צ...
אל הספר