המאה השמונה עשרה מלאת ניגודים . לא זו בלבד שנטיותיה הפילוסופיות נעות בין ראציונאליזם ואנטי ראציונאליזם , אלא גם במטרותיה האמנותיות שולטות שתי מגמות ; יש שהן מתקרבות לתפיסה קלאסיציסטית מובהקת , ויש שגישתן ציורית בלתי מאופקת יותר . וכשם שקשה להגדרה הראציונאליזם של התקופה , כך קשה להגדרה גם הקלאסיציזם שלה , והוא פתוח לאינטרפרטאציות סוציולוגיות שונות , מאחר שהוא נשען על שכבות חברתיות חצרוניות אריסטוקראטיות ועל חוגי המעמד הבינוני לסירוגין וסופו שהוא מתפתח לסגנון האמנותי הייצוגי של הבורגנות המהפכנית . העובדה שציוריו של דויד נעשו האמנות הרשמית של המהפכה נראית מוזרה ובלתי מובנת רק בעיני מי שתופס את המו & ג קלאסיציזם תפיסה צרה מדי ומגביל אותו למטרותיהם האמנותיות של המעמדות הגבוהים , בעלי הנטיות השמרניות . אין ספק שהאמנות הקלאסיציסטית נוטה אל השמרנות וראויה בהחלט לייצג אידיאולוגיות אותוריטאריות , אולם ההשקפה האריסטוקראטית מוצאת לה לרוב ביטוי ישיר יותר בבארוק החושני והשופע חיים מאשר בקלאסיציזם הנזירי והענייני . ואילו המעמד הבינוני המתון , הממושמע ובעל הנטיות הראציונאליסטיות , רוחש לרוב חיבה לצורו...
אל הספר