תמות בקבוצה הראשונה - הדסה בוסל כמקרה מברון החברה החלוצית של המאה העשרים לא ייחסה חשיבות לתהליך הרגשי שעבר ילד עם אובדן אביו . היא לא חרתה בתודעתה את כאבו , את משמעות יתמותו , את התמודדותו עם האבל . בנושא זה שרר חוסר תקשורת רגשית בין המבוגרים לילדים : "לא הייתה קומוניקציה רגשית ... דברו רק על עניינים יומיומיים " . אפשר שהדבר הגיע אפילו עד כדי התכחשות לכאב . היתמות , כמו האלמנות , היה נושא שמיעטו לכתוב עליו בתקופת היישוב המתחדש בארץ בכלל , ובמחנה הפועלי בפרט . זאת כאשר ברור שלאובדן הורה יש משמעות והשפעה רבה על ילדים ונוער . זהו "אירוע ייחודי ורב עוצמה , והשפעתו קריטית על התפתחותו הרגשית של הילד ואישיותו , כגון התגבשות האגו , הזהות המינית , הדימוי העצמי וכדומה . " כך לדוגמה היתומה הידועה ביותר במחנה הפועלי חלוצי הייתה הדסה בוסל , בתם של יוסף וחיותה בוסל ממייסדי דגניה , שהתייתמה מאביה בהיותה כבת חצי שנה . בזיכרונותיה תיארה את הרגשתה שהיא שונה מאחרים . "אני הייתי קצת שונה מהילדים האחרים , [ ... ] ראשית מההתחלה גדלתי בלי אבא , לכולם היה אבא לכולם היו משפחות שלמות [ ... ] ואנחנו היינו אמא וא...
אל הספר