המחקר ההיסטורי של תולדות היישוב מיעט לעסוק בתופעת האלמנות בכלל , ובראשית ההתיישבות החלוצית , בפרט . כאשר הוזכרו האלמנות ההתייחסות הייתה לביוגרפיה הייחודית של כל אחת מהן בלי להסיק תובנות מכלילות . אלמנות העלייה הראשונה הוכיחו יכולת הישרדות , עצמאות , יוזמה אישית , רצון ודבקות בקרקע . הן לא נישאו מחדש , דאגו להנצחת זכר בעליהן ועטו סימני אבלות חיצוניים כמו לבישת שחורים . אולם חרף קשייהן הכלכליים והנפשיים סירבו אלמנות אלה לוותר על החלום הציוני שהיה משותף להן ולבני זוגן והחליטו לממשו בכל מחיר . חוסנן הנפשי ונחישותן סייעו בידן להצליח . וכצפוי , העדר סיוע ותמיכה היוו דחף לגילוי עצמאות ויוזמה כלכלית . כזו הייתה שרה איטה פלמן ( 1935-1856 ) שהתאלמנה מבעלה דב דוד בשנת 1884 והיא רק בת עשרים ושמונה ומטופלת בשבעה יתומים וחמות זקנה . היא חיה בכפר סומל מצפון ליפו , שם רכש בעלה נחלה , ונטעה פרדס שנודע כפרדס העברי הראשון בארץ . לאחר שהתאלמנה ואיבדה אף את שתי בנותיה הקטנות שנפטרו ממחלה , התעקשה איטה פלמן להיאחז בנחלתה על אף חיי הבדידות הקשים , קיבלה הלוואה מהברון רוטשילד והצליחה לפרנס את משפחתה מהפרדס שנ...
אל הספר