מאז שהחלו התלאות במצרים חי העם בתחושה של אסון קרב . יש לכך עדות כבר בהתנגשות הראשונה בין ההנהגה המקומית הוותיקה - השוטרים המשגיחים על העבודה - לבין ההנהגה החדשה , משה ואהרון . אלה מואשמים בכך שגרמו להכבדת משטר העבודה : עד לאותה העת הוא עוד היה נסבל ( הרי ישראל פרו ורבו למרות עבודת הפרך , ( ועכשיו הוא מסכן את עצם קיומם - "הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להךגנו" ( שמות ה , כא . ( על המורא שהטילו מכות מצרים על ישראל איננו יודעים דבר , אבל אנו יודעים כאמור כי בכל סדרת האסונות הספקטקולריים שבה חזו כצופים מן הצד לא היה כדי לשכך את חרדתם מפני המצרים ולגרום להם לשים את מבטחם באותו אל נורא תהילות ועושה פלא , מחולל המכות ומבדיל ההבדלות . הם לא הצליחו להאמין שידע להבדילם ולהושיעם גם בפעם הבאה . וכך , כשפרעה וחילו נראו מרחוק , קמים עליהם במדבר , היה נדמה הסוף קרוב מתמיד : "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במךבר " ? ( שם , יד , יא . ( הפסוק החותם את תיאור הנס על הים שבא מיד אחר כך מתואר כאירוע שחולל גם שינוי תודעתי - "ויךא ישראל את היד הגדלה אשר עשה יהוה במצרים , וייךאו העם א...
אל הספר