מאז הוצג על-ידי William Sharpe , John Lintner , Jack Treynor & Jan Mossin באמצע שנות , 60-ה היה מודל ( Capital Asset Pricing Model ) CAPM-ה למודל הנפוץ ביותר לתמחור נכסים ואף זיכה חלק ממפתחיו בפרס נובל בשנת . 1990 המודל נחשב לבסיס בלימודי המימון ותורת ההשקעות בכל מוסד אקדמי בשל הפשטות היחסית בה הוא מספק תשובה לשאלה " כמה תשואה אקבל עבור רמת סיכון מסוימת שאני מוכן לקחת על עצמי . " ? יחד עם זאת , במרוצת השנים קמו לא מעט מחקרים שהטילו ספק ביכולתו לאמוד את אותה תשואה מצופה . סדקים ראשונים במודל החלו להיבקע בראשית שנות , 70-ה כאשר המודל כשל כשנבחנו התשואות שחזה עבור נכסים מול התשואות שהנכסים ניבו בפועל ; לאחר מכן , בשנות , 80-ה החלו להתפרסם מחקרים רבים שעסקו בגורמים אחרים בעלי יכולת הסבר לתשואות מלבד תיק השוק . המוכרים שבין אותם גורמים היו רמת המינוף של הפירמה , ( Bhandari , 1988 ) גודלה של הפירמה ( Banz , 1981 ) והיחס שבין שווי השוק של ההון העצמי של חברה לעומת ערכו בספרים . ( Stattman , 1980 ) מטרתו של חלק זה הינה לסקור את המחקרים המרכזיים שנעשו בנושא מאז שפורסם המודל ועד ששכחה ההתלהבות מה...
אל הספר