מאמצע המאה התשע עשרה עד אמצע המאה העשרים שלט המערב במתחריו . זה לא היה רק עידן האימפריות , אלא עידן האימפריאליזם : תורה של התפשטות מעבר לים שהצדיקה את השליטה הרשמית והלא רשמית על עמים לא מערביים ממניעים אנוכיים ואלטרואיסטיים גם יחד . האימפריה היתה " מרחב מחיה" לאוכלוסייה העודפת . היא היתה שוקי יצוא מובטחים שמעצמה מתחרה לא תוכל לסגור מאחורי מכסי מגן . היא היתה תשואות גבוהות יותר מאלה שהשקעות מקומיות יכלו להניב . האימפריה יכלה לשרת גם מטרה פוליטית , בכך שהשתיקה את הבעיות החברתיות של העידן התעשייתי והמירה אותן בגל פטריוטיות נלהב , או ייצרה רווחים לקבוצות עניין חזקות ובכך קנתה את השקט . אך אימפריה פירושה היה גם הפצת הציביליזציה , מונח שנעשה בו שימוש הולך וגובר לתיאור מכלול המוסדות המערביים במובהק שאליהם התוודענו בפרקים הקודמים : כלכלת השוק , המהפכה המדעית , השילוב בין זכויות הקניין הפרטי לממשלה ייצוגית . היא היתה גם הפצת הנצרות , שכן המיסיונרים כמעט השתוו בחשיבותם לסוחרים ולאנשי הצבא בתהליך בניית האימפריה ( ראו פרק . ( 6 הגדולה מכל האימפריות המערביות , בהפרש ניכר , היתה זו הבריטית . מגרנט ...
אל הספר