בפרק הקודם עקבתי אחר המסלולים הנפרדים שהחשיבה המדינית הציונית והערבית פלסטינית נעו בהם לפני 1948 ואחריה , בדבר גורלה הרצוי של ארץ ישראל . ביקשתי להראות שכל אחת משתי התנועות הלאומיות — התנועה הלאומית היהודית ציונית מאז שנות השמונים של המאה התשע עשרה והתנועה הלאומית הערבית פלסטינית מאז לידתה בשנות העשרים של המאה העשרים — חתרו תחילה לריבונות על הארץ כולה . זה היה היעד המדיני העיקרי שעמד לנגד עיני שתיהן . אבל הזרם המרכזי של התנועה הציונית , שהונהג בידי מפלגות ופוליטיקאים פרגמטיים וניצב מול אתגר רדיפות הנאצים את יהדות אירופה מזה , והתקפות ערביי ארץ ישראל על היישוב מזה , צמצם בהדרגה בשנים 1947-1937 את חזונו והשלים עם הרעיון לשתף את הערבים , או לחלוק עמם , את הארץ , לאו דווקא מתוך אלטרואיזם או מתוך הגינות , אלא מתוך הערכה כי הנסיבות ההיסטוריות , וכן גם הצורך המידי במקלט בטוח בשביל יהודי אירופה , קטן ככל שיהיה , גוזרים צמצום זה . משום כך קיבל היישוב את החלטת החלוקה של עצרת האו"ם ב 29 בנובמבר 1947 בשמחה ובריקודים בחוצות . והארץ אכן חולקה במלחמת . 1948 היהודים נטלו את חלק הארי ( כ 20 , 800 קמ"...
אל הספר