סוגיות צריכא עוסקות במקורות תנאיים הנראים מיותרים לכאורה : ההלכות שהם קובעים ידועות כבר ממקורות אחרים או שהן מובנות מאליהן . כדי להסביר את הצורך שבמקורות הללו , הראו האמוראים שיש הבדלים קטנים בין ההלכות הכפולות , ולכן יש צורך להביא את שתיהן . דרך פתרון זו נקראת צריכותא , הצרכה . במקצת הסוגיות נפתח הדיון בהצגת קושיה מפורשת : " תרתי [ שתיים ] למה לי " ? או : " והא תניא חדא זימנא" [ והרי כבר נשנתה הלכה זו פעם אחת ] וכדומה . בדרך כלל לא מוצגת קושיה , ומיד אחרי הבאת שני המקורות מוצע הסבר לצורך שבהם . לכאורה , קיומה של כפילות במשנה אינו חייב להיתפס כבעיה אמתית , שהרי ייתכן שריבוי דוגמאות וכפל היגדים הם היבטים אופייניים של סגנון הניסוח של המשנה . תובנה זו חוזרת ומעלה את השאלה הנצחית : האם התירוצים המוצעים בתלמוד לקושיות משקפים פרשנות נאמנה ( או לפחות סבירה ) של המקורות , או שעלינו לקבל את הדברים כביטויים של חשיבה יוצרת , הנאחזת בקושיות כאמתלה לפיתוח ולקידום רעיונות חדשניים ? תחילה חשוב לדעת שסוגיות צריכא עוסקות בשלושה אופנים , שבכל אחד מהם מוצא התלמוד ייתור או כפילות במשנה : . 1 במקור אחד מוב...
אל הספר