א. על הסיפורת הריאליסטית

יותר מסוגים אחרים של האמנות בתקופותיה השונות ניסתה הסיפורת של המאה התשע עשרה להינתק מן המסורת הסאקרא לית של ימי הביניים ומן המוטיב היסודי בדוגמה הכנסייתית , הפצע האלוהי הקדוש והגואל , אף יצאה לעקור מעיקרו את צביון המיתוס של אותו מוטיב . על ידי זה הפקיעה את עצמה לגמרי מאותה סטאטיות , שבה היו הציור והדראמה הכנסייתיים נמצאים במשך תקופות ארוכות מאוד , ונתפסה לתנודה אנושית , רבת פנים ומישורים , הידועה לנו מיצירתם הסיפורית של סטאנדאל ובאלזאק , טולםטוי ודוםטוייבסקי , רומאן רולאן ותומאס מאן , ושל רבים אחרים . הם שהעמידו את התנועה הסיפורית הגדולה שאנו רגילים לכנותה : הריאליסטית . הדוגמה הכנסייתית מעולם לא ידעה תפיסת הזמן בריאליות אמיתית . כל תנודה מציאותית אקטואלית , בין בחיצוניות שלה , על הבעיות והמגמות החברתיות הכרוכות בה , ובין בפנימיות שלה , על הנפתולים הפםיכיים יחידיים אשר בה , כל עיקרה אינה אלא אשליה של העולם התחתון , הפגום מעצם הווייתו בעקב החטא הקדמון . מכאן שהאמנות הסאקראלית תפסה מעודה את המציאות רק כמימד אחד : התפיסה הזאת לא גרסה כל התפתחות היסטורית , לא של החברה ולא של האדם היחיד ,...  אל הספר