טענתה של חנה ארנדט שהמועצות היהודיות שיתפו פעולה עם הגרמנים , שאי אפשר היה לתהליך הגירוש בלעדיהן , ושהשפיעו השפעה מכרעת על אחרית תוצאותיו של 'הפיתרון הסופי / נסתרת לאור הידיעות שעומדות לרשותנו . אף אחד מחברי המועצות היהודיות לא הציע את שירותו לנאצים . אבל אם קיבל יהודי את המינוי למועצה עשה זאת בדרך כלל מתוך רגש אחריותו לאחיו בני קהילתו . היו שטחים גדולים שבהם נטבחו יהודים ( כגון ברוסיה הסובייטית , בצרפת , באיטליה , בבולגאריה , ביוגוסלאביה , ברומניה ) ששם לא היה למועצות היהודיות יד בחיבור רשימות של מגורשים עתידים , או שלא היו קיימות כלל מועצות יהודיות . אפילו במקומות שהיתר . למועצות יד בחיבור הרשימות , לא היו מכך תוצאות מוכחות על סופם של דברים . ובאח רונה 'הכוח להפעיל את מכשירי המוות' שמרת ארנדט מייחסת ל'חטיבות קומנדו מיוחדות' של יהודים במקומות רבים , אין לו כל יסוד בעובדה . הנושא של פרק זה לאמתו הוא שמירת הקיום היהודי בתנאי הטירור הנאצי הטוטאלי . מה היו הדרכים הטובות ביותר למאבק עם גזר דין המיתה שנגזר על עם שלם ? מה יכלו הנדונים ו'מנהיגיהם' ( האמיתיים , המשתררים , או הממונים בידי הנא...
אל הספר