בעמודים הראשונים של ספרה מכריזה חנה ארנדט שאסור היה לו לבית המשפט לעסוק בשאלה ! 'איד יכלו היהודים , באמצעות מנהיגיהם שלהם , לשתף פעולה להשמדת עצמם ל' ( עמ' . ( 3 אף על פי כן , לאחר מבן היא באה וטוענת ש'החסר החמור ביותר מן "התמונה הכללית" היד . חוסר עד שיעיד על שיתוף הפעולה שבין מנהיגי הנאצים ובין הרשויות היהודיות , ומתוך כך חוסר הזדמנות לעורר את השאלה : "מדוע שיתפתם פעולה בהשמדת עמכם , ובסופו של דבר , בהשמדת עצמכם '"? ( עמי . ( 110 היא מייחדת תשומת לב ניכרת לשאלה זו . מרת ארנדט מצדיקה את סטייתה מתחומי המשפט המוגדרים בשני טעמים . ראשית , היא חשה בצורך למלא את ה'חללים שאין להסבירם' ( עמ' ( 106 אשר בפםק הדין , כדי לגלות לעין כו ל את 'האמת כולה , ' את הפרשה ב'ממדיה האמיתיים' ( עמ' . ( 111 שנית , היא טוענת שהדבר נוגע לדיוני המשפט , כיוון שלפי דעתה 'היה טיעון התביעה נחלש אילו היתה אנוסה להודות שפירוט שמותיהם של האנשים שנשלחו למוות , חוץ ממועטים , יוצאים מן הכלל , היה מתפקידה של האדמיניסטראציה היהודית' ( עמ' . ( 106 לעצומו של דבר , מבחינת המשפט המוסרי והחוקי נחשבת ברגיל כפייתו של שיתוף פעולה...
אל הספר