חנה ארנדט מתארת את אייכמן בבית המשפט הירושלמי , כמעט כיצור בלי רוח חיים : 'וככל שהלכה ונפרשה "שואת העם היהודי בדורנו" [ כדברי האוזנר ... [ כן נעשתה הדמות שבכלוב הזכוכית חיוורת , רפאית יותר , ושום נענועי אצבע ... לא יכלו בקולי קולות לעוררו לחיים' ( עמי . ( 6 ( מעטים ראו אותו כמחוסר 'חיים' בעשרים ושש הישיבות של חקירת שתי וערב ) . 125 בהמשיכה בחקר נבכי הנפש של אייכמן היא מגדת לנו : 'בהמשך המשפט גילה סימנים ברורים של בושה כנה , כשהיו עדים מספרים על מעשי אכזריות והתעללות שנעשו בידי אנשי אס אס — אם כי בית המשפט ורבים מבין הקהל לא הבחינו בסימנים אלה ... ולא ההאשמות ששילח מיליוני בני אדם למוות הן שעוררו בו התרגשות של ממש , אלא רק ההאשמה ... של אחד העדים , כי הוא חיכה פעם נער יהודי עד מוות' ( עמ' . ( 96 זה נאמר באותו עמוד , שהוא 'גם שילח בני אדם לאיזור של ה"איינזאצגרופן ... " שרצחו ביריות 'ו . ' שהוא נשם בוודאי לרווחה ... כשהדבר [ ההמתה ביריות ] נעשה מיותר , בשל יכולת הקיבול המתרחבת והולכת של תאי הגאז . ' חנה ארנדט טוענת , כי נאמר וחזר ונאמר פעם בפעם מצד הנאשמים וסניגוריהם בנירברג , שהנה בא לעו...
אל הספר