במאה השישית לפנה"ס נקבע סופית הטקסט של שני האפוסים , ובאתונה הפך דקלומם לחלק קבוע של החגיגות המפוארות הפנאתניות . לעומת זאת , הרפסודים נהגו לדקלם קטעים מתוכם בהצגות פרטיות ; 'איון' של אפלטון נותן לנו מושג כלשהו על אמנותם , שככל הנראה כללה הפגנה רגשית מפליגה ( הרפסוד היה בוכה , שערותיו היו סומרות על ראשו , והקהל הגיב בהתלהבות דומה . ( הצגות אלו לא היו חיזיון נדיר : ב'משתה' של קסנופון מצהיר אחד מן הנוכחים , כי הוא שומע 'כמעט מדי יום' את הרפסורים . ( 6 , 111 ) אבל הומרוס לא פעל רק כדי לשעשע את הקהל ולבררו : בכל התקופה הקלסית שימשו יצירותיו גם בסיסו של החינוך . ברור אפוא , כי אותה דמות הנזכרת ב ' משתה ' של קסנופון ידעה את הטקסט בעל פה מתחילתו ועד סופו . במצרים מצאו אישור ברור לכך , שבתקופה ההלניסטית עדיין השתמשו בטקסט של הומרוס לתרגילי כתיב בבתי הספר , לפרפרזות , לתעתיקים לשפה מודרנית , או לפירושים . אין תמה אפוא , שברמה גבוהה יותר עסקו חכמי הדקדוק הראשונים , שהיו קשורים לספרייה הגדולה של אלכסנדריה , בחקר הטקסט ההומרי . עמם נמנו זנורוטוס , אריסטופנס מביזנטיון ואריסתרכוס ( המאות השלישית והש...
אל הספר