הקשרים עם ארץ־ישראל

שלהי 1941 וראשית 1942 היו תקופה קשה ומכרעת בגורלם של הפליטים ואלה שיצאו מתוכה שלמים ומבוססים קימעה מבחינת הקיום החומרי הישרדותם להבא היתה מובטחת פחות או יותר . במהלך השנים 1943-1942 היו גם רוב החלוצים מסודרים במקומות עבודה וממשכורותיהם יכלו גם להפריש לקרנות התנועה . הדבר שהדאיג אותם היתה קלישות הקשרים עם המוסדות הציוניים וההנהגות התנועתיות . הם שיגרו מכתבים ומיברקים וקיבלו תשובות במשורה . יציאתם של סיני אוקרנט והגברת טרטקובר בפינוי של מארס 1942 לא תרמה להידוק הקשרים , למעט ידיעות כלליות שהשניים מסרו . גם כמה חברי תנועות שיצאו באותו פינוי כחיילים סיפרו דברים מקוטעים על המאסרים בטאשקנט , על המחסור והמחלות ולא היה בדיווחיהם כדי ליצור תמונה ברורה על המתרחש . יציאתו של פרליבטר שלידיו נמסרו כל הפרטים אמורה היתה לצקת בסיס איתן יותר לקשרים אך גם תקווה זו נכזבה . גם על היעלמו של מלניצר ועוד כמה חברים , בעיקר ממארי , שהתגנבו לאוניית הפולנים נודע רק כעבור כמה חודשים . למאר החלו להגיע ידיעות מטהראן בספטמבר 1942 ואילו לחברו לתנועה של מלניצר , אוסקר הנדלר , נודע על כך רק בנובמבר . בסוף נובמבר 1942 ...  אל הספר