המגיה של המלה

עם 'שירי התיבה המזמרת * ' מדי תקופה בתקופה עורכת לה הלשון את מאזךהכוח של מליה , של המלים כשהן לעצמן , בלבדיותן , בלא זיקה כביכול אל תוכן מושגי שהן באות לשמשו . בראשית הימים , כשנעשה האדם ל'חי מדבר , ' היתה הפרדה בין השתיים , בין המלה והמחשבה ; היה אדם הראשון פולט הגאים לחלל העולם ופורק בהם את משא התמיהות והכמיהות , התקוות והאכזבות , השמחות והרוגזות ; אך טרם יהיה לכל הגה קבע של צורה ושל משמעות ; טרם תהיה 'שפה משותפת' — לא לבד לצוות של בני אדם , אלא אף לא לאותו אדם עצמו . רק משנתפתחה המחשבה ונתפרטה , התחילו פריטיה לצוד להם הגאים לצורכיהם המיוחדים . המחשבה כבשה את המלה , שמה עליה את רתמתה , עשאתה לכלי רכב לנסוע בו בעולמם של בריות חושבים . לעולם המושכות הן בידי המוח ההוגה , והמלה ההגויה צייתנית לו . אמת , מוות וחיים ביד הלשון ; יש מלים שהן — כמאמר המשורר — הררי אל , ויש מלים שהן תהום רבה ; יש דיבורים שקובעים גורלן של אומות , שמשפילים עליונים ומרוממים תחתונים . אך בכל אלה אין המלה אלא מכשיר מונע , לא כוח מניע ; היא נשק סביל , היא תולדת התודעה והרצון . ואף על פי כן לא אבד לה למלה כוחה הבראשי...  אל הספר
מוסד ביאליק