מטבע ברייתה , העברית היא לשון ענייה בזמנים . אפשר שלכתחילה , בתקופת המקרא הקמאית , לא היו בה זמנים כלל , במשמע המקובל עלינו , אלא הפועל היה נתפס וניטה בשני אספקטים ( היבטים ) שונים , כפעולה מושלמת או לא מושלמת , בלי שים לב לזמן המסוים של התרחשות הדברים . הפעולה המושלמת קרויה במינוח הבלשני פ ך ? ק ט , והיא העבר של ימינו , הפעולה הלא מושלמת קרויה א י מ פ ר פ ק ט , ומבחינה צורנית היא זהה דווקא עם העתיד שלנו , במבע כמו 'ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה' ( בר' ב , ו . ( הפועל 'יעלה' מכוון לא כנגד התרחשות העתידה לבוא אלא כנגד מצב מתמשך . ' עבר לפנים מעבר' אף על פי כן מצטיינת העברית המקראית , ובייחוד לשון הפרוזה , בכושר הבחנה דק מן הדק במה שנוגע למוקדם ומאוחר , ואין הדברים אמורים רק בהבחנה בין עבר לבין הווה ועתיד אלא גם בין סטריות שונות של עבר . מסייעת לכך תחבולת ההיפוך , עבר בחזקת עתיד ועתיד בחזקת עבר באמצעות וי"ו ההיפוך — סגולה שהעברית לבדה , מכל הלשונות השמיות , מתייחדת בה . נעיין בשני פסוקים רצופים בבראשית לא : 'ויבא לבן באהל יעקב ובאהל לאה ובאהל שתי האמהות ולא מצא , ויצא מאהל לאה ...
אל הספר