לשונו האחרת של גנסין

במסגרת סקירת מעמד הלשון בספרים חדשים וישנים אפתח באחד הקלסיקנים שלנו , אורי ניסן גנסין , לרגל הופעת מהדורה חדשה של כל כתביו בהוצאת ספרית פועלים והקיבוץ המאוחד . * אמנם איני בטוח אם התואר קלסיקן , סופר מופת , הולם את גנסין מבחינת לשונו וסגנונו . ניבו היה ייחודי , כולו שלו ורק שלו , הרחק מנוסח הפרוזה של יוצרי ספרות התחייה ממנדלי ואילך . יש בעברית הגנסינית , פה ושם , הדים של לשון ספרות ההשכלה במיטבה — בלי גודש מלל , בלי מליציות ריקה . זו לשון תפקודית להפליא , אמינה ומדויקת , הן בתיאור מראה עיניים , הן בבריאת ניב שפתיים של דיאלוג והן בהמחשת הלכי נפש . התואם בין צורה לתוכן מתקיים כאן על הצד המזהיר ביותר : חזקה על קורא מיטיב טעם שיחוש שגנסין 'המשורר המטפיסי , ' כפי שכינהו לחובר , לא היה יכול לדבר בלשון אחרת בלי לחטוא לאמיתו ולתפיסתו האמנותית . מכל מקום , לשונו של גנסין היא אלטרנטיבה שנדחתה ; היא כבשה את זירת הספרות העברית החדשה וכמעט לא השאירה את רישומה על הלשון העברית החדשה , על מערכת צורותיה , על מילונה ועל דקדוקה . זו לשון מופתית , אך למופת לא היו מחקים . גנסין לא העמיד יורשים , לא כ'מטפי...  אל הספר