העברית הישראלית המדוברת , הנשמעת לאוזן בשנות השמונים , היא בעיקרה לשון אחת , ללא הבדלים דיאלקטיים , ואפשר לשער שהבדלים כאלה גם לא ייווצרו בתוך אלף השנים הבאות . ההתפוצצות התקשורתית והתחבורתית אינה נוחה להתהוות מעךכי לשון נבדלים על פי קני מידה אזוריים , מעמדיים או אף השכלתיים . כלי התקשורת האלקטרוניים מוליכים אל עור התוף שלנו ואל תודעתנו מפל של מסרים , ואף אם אין כל המסרים מובעים בסגנון אחד , הרי לעצמו של דבר מגיע ממוצע אחד של מסרים אל רובנו ככולנו : אל עקרת הבית הטרודה במלאכות הבית , אל הפקיד בלשכתו , אל איש האקדמיה במכללתו או במעבדתו , אל החייל בבסיסו , אל האסיר בתא כלאו . עד כמה שיש הבדלים ניכרים ברהיטות הדיבור ובמבטא , הריהם על פי רוב פונקציה של זמן ושל גיל : אימתי החל דובר פלוני לסגל לו את העברית כאמצעי תקשורת עיקרי . אכן , ותיקי תנועת העבודה שנולדו ברוסיה ועלו ארצה בעלייה השלישית או הרביעית , תלמיד חכם ישיש שבא לישראל מתימן בעליית 'על כנפי נשרים , ' יוצאי עירק ומרוקו שהזקנה קפצה עליהם , וכן אשכנזים כמו הרב אברהם שפירא ( הרב הראשי האשכנזי ) או הרב אברהם שפירא ( יצרן השטיחים ) — לכ...
אל הספר