את מאמרי 'להרחיב את נחלת העברית , ' שחבר השופטים ראה לזכותנו בעבורו — או גם בעבורו — בפרס ואלנרוד , אני פותח בדברי נכאים וקנאה : קנאה באומה הערבית , האחות לגזע וללשון , שהיתה לאויבת בנפש . קנאה — על שום השפה האחת המאחדת אותם , חרף ריבוי הדיאלקטים הארציים והאזוריים . אפילו עמנו בזמן הזה הוא אומה אחת , מאוחדת בזכרונות , בחרדות , בשאיפות ובתקוות , ויש שיעור גבוה של * דברים בטקס חלוקת הפרס לספרות על שם ראובן ואלנרוד , ראה המאמר הקודם . סולידריות וערבות הדדית — עדיין אין הוא א ומה ולשון אחת . יהודים בתפוצותיהם מדברים שפות שונות , תפוצה תפוצה ולשון ארץ מושבה . במפת הגלויות , האנגלית נעשית לשון מכרעת , ולצידה , בסדר יורד — הרוסית , הספרדית , הצרפתית , הפורטוגזית . אין זה רק 'פגם ביופי . ' כפי שאני כותב במסתי הקצרה , הקנאה לעברית אינה קנאת סרק ואינה קנאה 'לשמה . ' החדרת התודעה העברית בהמוני יהדות ארצות הברית ושאר התפוצות , דרבון הרצון להכיר את לשון האומה —הם צורך חיוני ודחוף ביותר . כאן הסייג והסכר בפני התבוללות ונשירה מגוף העם . ידיעת העברית היא גם תנאי וגורם מעורר לעלייה , להגשמה ציונית ...
אל הספר