משעה שחדלה העברית להיות לשונו המדוברת של עם ישראל , או אף לשונם של היהודים היושבים בארץ ישראל , לא תפסה את מקומה לשון יהודית אחרת — אחת ויחידה וכול עולמית . הארמית ירשה את מקום העברית , אבל גם היוונית . וכך , בכל דור ודור , במשך כל תקופת הגלות , היה עמנו לפחות דו לשוני , ובדרך כלל — רב לשוני . אף על פי כן היתה למעשה לשון יהודית אחת , אוניברסלית , ששימשה ( למן שלהי האלף הראשון לספירה ) הן בתור לינגוא פראנקה , כלומר ממצע הבנה ליהודים בני תפוצות שונות , והן בתור לשון הציביליזציה היהודית האחת , המשותפת לכל עם ישראל באשר הוא . העברית הוכשרה למלא תפקידים אלה דווקא משום שכבר היתה לשון 'מתה' או קופאת על שמריה — או אם ננקוט כינוי מכובד יותר : משום שנחשבה ללשוךקודש . אילו הוסיפו היהודים להשתמש בעברית לכל צורכי החיים , מדי יום ביומו , בכל אתר ואתר , בגלויות מזרח ומערב הדעת נותנת שהיא היתה מתפרדת ברבות הימים לשבעים לשון , גולה גולה ולשונה . לכשנרצה נוכל לומר שדווקא יצר ההישרדות , הרצון להתקיים לאורך ימים בתור אומה אחת המתייחדת באמונותיה , כהגדרת רב סעדיה גאון — גרם ל'הקפאת' העברית כלשון חולין ולע...
אל הספר