הספר מסתיים בכניסתו של אהרון לתוך המקרר הנטוש . אני תמיד הנחתי שאין לו סיכוי להיחלץ : מן המקרר הקטן עולה "ריח של נבלות" . ( 255 ) הוא מבליח לקראת אהרון כמו "בהרת בעור העלטה" - ( 321 ) כעין גרסה עגומה וקודרת של האור שלעברו הולכת הנשמה . אהרון כבר כרת את עצמו מכל העולם ואין לו לאן לחזור . ובל נשכח את הוריו הצועקים את שמו בקול קינה , כאילו כבר מת . ואז שמעתי את גרוסמן עצמו מתייחס לסוגיה . והוא קיווה ( לא " ידע" אלא "קיווה , היה מוכרח לקוות ( " שאהרון יחזור ( כלומר ייוולד מחדש מתוך המקרר . ( זה גרם לי לחזור אל הספר ולבדוק - "האם המוות הוא הנכון , וכל השאר רק שגגה , 252 ) " ? ההדגשה במקור . ( האם אהרון ימצא את מותו , כלומר ייקבר חיים כמו הנפח הארמני הצעיר שאת סיפורו קרא בעיתון ? שומר בית הקברות נמלט למשמע חבטותיו של המסכן , ובבוקר "פתחו את הארון ומצאו את הנפח מת גמור , אבל פניו היו מעוותים וציפורניו שבורות , ועל דפנות הארון היו עשרות שריטות עמוקות" . ( 27 ) האם ספד הרקרוק הפנרמר הוא הסימנים שרשם אהרון בציפורניו על דפנות ארון המתים שלו ? הלא גם אהרון-עצמו הוא נפח צעיר , כלומר ילד המנסה להפיח...
אל הספר